התפנית של ישראל בשנות ה-70
בשנות ה-70 שינתה ישראל את עדיפויותיה הלאומיות. היא עברה מתוואי של צמיחה מהירה למסלול חדש, יציב מאוד, אך איטי בהרבה. כיום, פער פריון העבודה בין הממוצע של מדינות ה-G7 לבין ישראל גדול פי שלושה מהפער שהיה באמצע שנות ה-70.
הצמיחה הכלכלית של ישראל בין שנות החמישים לתחילת שנות השבעים היתה מהמהירות בעולם. דרום קוריאה וטאיוואן, עם רמת חיים של כרבע בלבד מזו של ישראל ב-1950, הצליחו לשמור על קצב צמיחה דומה – מה שהשאיר את הפערים כמעט ללא שינוי עד 1972. נקודת המפנה הגיעה לאחר 1973, כאשר ישראל שינתה את עדיפויותיה הלאומיות מהדגשים ממלכתיים לכיוונים מגזריים ואישיים. דרום קוריאה וטאיוואן המשיכו במסלולן – ועקפו את רמת החיים של ישראל.
תלות גוברת בכח עבודה מיומן ומוגבל
רק 10% מהישראלים עובדים בהייטק. פריון העבודה שלהם גבוה ב-25% מהממוצע במדינות ה-OECD, והם אחראים למחצית מהיצוא של ישראל. בשל הזנחה חמורה של מערכת החינוך ותשתיות חיוניות נוספות, הפריון הממוצע של יתר הישראלים נמוך ב-40% מממוצע ה-OECD.
אנשים בעלי רמות נמוכות של מיומנויות והשכלה משתכרים מעט מאוד. כתוצאה מכך, כמחצית מהישראלים עניים עד כדי כך שאינם מגיעים למדרגה המס הנמוכה ביותר – ולכן אינם משלמים מס הכנסה כלל. 93% מהכנסות המדינה ממס ההכנסה מגיעות מ-20% בלבד מהעובדים.
ההייטקיסטים הישראלים שומרים את כלכלת המדינה בעולם המפותח. הרופאים הישראלים שומרים את מערכת הבריאות של המדינה בעולם המפותח. האוניברסיטאות הישראליות הן אלו שמכשירות את הרופאים, המהנדסים, מדעני המחשב ואחרים. במדינה של עשרה מיליון תושבים, סך ההייטקיסטים, הרופאים והסגל הבכיר באוניברסיטאות מסתכם בפחות מ-300,000 איש. אם מסה קריטית מביניהם תבחר לעזוב – ישראל תיכנס לסחרור של קריסה שעלול להפוך לבלתי הפיך.
מדוע כל כך מעט אנשים מיומנים נושאים בנטל?
רמת החינוך הממוצעת של ישראל בשני העשורים האחרונים בתחומי ליבה (מתמטיקה, מדע וקריאה) נמוכים כמעט מכל מדינות ה-OECD. לו היו גם הבנים החרדים – שאינם לומדים את החומר – נבחנים, הממוצע הישראלי היה אף נמוך יותר. הישגי הזרם הממלכתי-יהודי נמוכים מאלה של 57% ממדינות ה-OECD, והישגי הזרם הממלכתי-דתי נמוכים מ-80% ממדינות ה-OECD. הישגיהם של דוברי הערבית בישראל נמוכים מאלו של מדינות רבות בעולם השלישי.
כמחצית מילדי ישראל (כולל תלמידים בזרמים הממלכתי והממלכתי-דתי בפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות) זוכים לחינוך ברמה של מדינות עולם שלישי – והם שייכים לאוכלוסיות הגדלות בקצב המהיר ביותר בישראל. כמבוגרים, הם יוכלו להחזיק רק משק של עולם שלישי, שלא יוכל לקיים מערכת בריאות ורווחה של עולם ראשון, וגם לא להחזיק ביכולות הצבאיות שישראל תזדקק להן כדי להגן על עצמה בעתיד. ישראל כזו לא תהפוך למדינת עולם שלישי – היא פשוט תחדל מלהתקיים.
אמנם מספר הולך וגדל של חרדים פונה להשכלה גבוהה, אך רובם נושרים משום שאינם מצליחים להתגבר על הפערים שנוצרו עקב היעדר לימודי ליבה בילדותם. על אף עליה קלה בשנים האחרונות בקרב נשים חרדיות, שיעור הגברים והנשים החרדים בעלי תואר אקדמי נשאר נמוך מאוד ויציב יחסית לאורך שני העשורים האחרונים.
הכיוון הדמוגרפי של ישראל
פריון הילודה של החרדים – המונעים מבניהם לימודי ליבה שהיו מאפשרים להם הזדמנויות בעתיד – גדול פי שלושה מזה של קבוצות אוכלוסיה אחרות. כתוצאה מכך, חלקם של החרדים באוכלוסיית ישראל גדל באופן אקספוננציאלי.
שיעור החרדים באוכלוסיה מכפיל את עצמו בכל 25 שנה – כלומר, בכל דור. לדוגמה, חרדים מהווים 6% מהסבים והסבתות בגילי 50-54, בעוד שנכדיהם כבר מהווים 26% מהפעוטות בגילי 0-4. ילדים אלה כבר נולדו. מחר הם יהיו בבית הספר. מחרתיים הם יישאו את חלקם בנטל הביטחוני והכלכלי של המדינה – או שלא. ואם לא – מה יהיה אז?
ספירלות קריסה עירוניות
ב-1995, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הציבה את ירושלים באשכול כלכלי-חברתי אמצעי. בתוך שני עשורים וחצי, העיר ירדה בשלושה אשכולות, מאשכול 5 לאשכול 2. הייחודיות של ירושלים בהקשר זה מוצגת בהשוואה לשלוש ערים גדולות אחרות.
חלקם של תלמידי בתי הספר היסודיים הממלכתיים בירושלים ירד מ-33% ל-9% תוך מעט יותר משלושה עשורים. גם שיעור התלמידים בבתי הספר בזרם הממלכתי-דתי ירד ל-11%, אם כי ירידה זו מתונה במידה ניכרת מהירידה בבתי הספר הממלכתיים. לפי מכון ירושלים למחקרי מדיניות (2023), כמעט מחצית מתלמידי בתי הספר היסודיים בעיר ב-2021 היו חרדים (46%) ואילו שליש היו תלמידים ערבים.
ארבעת הערים שירדו הכי הרבה במדרג האשכולות החברתיים-כלכליים של ישראל בשלושת העשורים האחרונים הן ירושלים, בית שמש, ערד וגבעת זאב – ערים שבהן האוכלוסיה החילונית (שנוטה להיות משכילה יותר) הצטמצמה במהירות. באמצע שנות ה-90, ירושלים ובית שמש היו באשכול 5 (המדד נע בין אשכול 1, הערים העניות ביותר, לאשכול 10, הערים העשירות ביותר). בתוך שני עשורים בלבד, הן ירדו לאשכול 2. ערד ירדה מאשכול 6 ל-3, וגבעת זאב מאשכול 8 ל-5.
בתוך שלושה וחצי עשורים בלבד, שיעור התלמידים בזרם הממלכתי-יהודי בירושלים צנח מ-33% ב-1988 ל-9% ב-2021. באותה שנה, 2021, 46% מתלמידי בתי הספר היסודיים בירושלים למדו בזרם החינוך החרדי, 33% בזרם הערבי, ורק 11% בזרם הממלכתי-דתי (ירידה מכמעט 20% שלושה עשורים קודם לכן). גם בבית שמש, ערד וגבעת זאב חלו שינויים דרמטיים בהרכב התלמידים בבתי הספר היסודיים. בשנת 2000, בערד ובגבעת זאב הרוב המכריע של התלמידים למדו בזרם הממלכתי. תוך שניים וחצי עשורים בלבד, הפכו הילדים החרדים לרוב מוחלט בישובים אלה, בעוד שהזרם הממלכתי פשוט קרס.
קטעים נבחרים ממכתב אזהרה החתום על ידי 130 מהכלכלנים הבכירים בישראל
(בין החותמים 119 אנשי סגל בכיר באוניברסיטאות המחקר, כולל ששה דיקאנים, נשיא אוניברסיטה לשעבר, הנשיא הנוכחי והנשיא לשעבר של האגודה הישראלית לכלכלה. הרשימה כוללת גם כלכלנים ששירתו בתפקידי ניהול בכירים במשרד האוצר, בנק ישראל ומשרד ראש הממשלה).
"ללא שינוי בתוואי הקיים, תהליכים אלה מסכנים את קיום המדינה. רבים מהנושאים בנטל יעדיפו להגר מישראל. הראשונים לעזוב יהיו אלה שלהם הזדמנויות בחו"ל ... האוכלוסיה שתישאר בישראל תהיה פחות משכילה ופחות יצרנית, וכך יגבר הנטל על האוכלוסיה היצרנית שנשארה – מה שיעודד הגירה נוספת מישראל. תהליך זה של "ספירלת קריסה" שבה מעגלים הולכים וגדלים מעדיפים להגר, כאשר מצבם של הנשארים הולך ונעשה גרוע, יפגע קשות באוכלוסיות שאין להן אפשרות קלה להגר, ובכלל זה המגזר החרדי. התהליכים הדמוגרפיים והכלכליים שעוברים על ירושלים בעשורים האחרונים – הידרדרותה המהירה במדדים הסוציו-אקונומיים, תוך כדי נטישת העיר על ידי חלקים גדולים של אוכלוסייתה החילונית – מדגימים היטב את תופעת ספירלת הקריסה והסכנות הנשקפות למדינת ישראל כולה."
"לירושלים יש את ישראל. לישראל, יש רק את עצמה".
"הסכנה ברורה, ולהערכתנו הסבירות להתממשותה גבוהה מאוד ... זוהי אזעקת אמת. ההיסטוריה לא תסלח לקברניטי המדינה בהווה ובעתיד – מכל קצות הקשת הפוליטית – אם יעמדו מנגד."
המכתב המלא: https://economists-for-israeli-democracy.com/files/letter_2024-05-28.pdf
הגירה
מאזן ההגירה מישראל הינו שלילי באופן עקבי לאורך עשורים, גם אם במספרים קטנים יחסית. היחס בין מספר הרופאים הישראלים שעובדים במדינות ה-OECD לבין מספרם הכולל של הרופאים בישראל יותר מהוכפל בעשורים האחרונים.
מאז ניסיון ההפיכה המשפטית בתחילת 2023, נרשמה עליה חדה במספר הישראלים שעזבו את המדינה. אמנם המספרים עדיין קטנים יחסית למדינה של עשרה מיליון תושבים, אך השאלה היא האם תיווצר מסה קריטית מקרב 300,000 העובדים בהייטק, רופאים וסגל אקדמי באוניברסיטאות שתסיק כי לא ניתן למנוע ספירלת קריסה ברמה הלאומית, ותבחר לעזוב.
מתווה ישראל 2.0 למניעת ספירלת קריסה לאומית
- המפתח לשינוי כיוון לאומי הוא מהפך במערכת החינוך. שדרוג משמעותי בלימודי הליבה לכלל ילדי ישראל, עם דגש מיוחד על החלקים החלשים של החברה – והפסקה מוחלטת של החרגת חרדים מלימודים אלה. אנחנו זקוקים להם, והם זקוקים להזדמנויות שייפתחו בפניהם כאשר יקבלו חינוך של עולם ראשון.
- מהפך בעדיפויות התקציביות יתמרץ ציות למהפך במערכת החינוך. הצורך להפנות עשרות מיליארדי שקלים לשיקום הצבא והמדינה אחרי מלחמת ה-7 באוקטובר יחייב, בין היתר, הפסקה מלאה של מימון ישיר או עקיף (א) לבתי ספר שלא ילמדו את תוכנית הליבה המורחבת בשלמותה, ו-(ב) לאורח חיים של אי-עבודה.
- שינוי שיטת הממשל תאפשר ביצוע המהפכים בחינוך ובתקצוב. ממשלה עם מעט שרים בזרוע ביצועית בעלת יכולת יישום ואכיפה, לצד זרוע חקיקה וזרוע שיפוטית עצמאיות, עם איזונים ובלמים בין כל שלוש זרועות השלטון.
- כתיבה והעברת חוקה שתבצר בסלע כללי יסוד להמשך הדרך. אמנם השינויים הדמוגרפים המהירים יאפשרו לאוכלוסיה בעוד כמה עשורים לשנות שוב את החוקה ואת שיטת הממשל, אבל התקוה היא שבינתיים מערכת החינוך המשודרגת תעשה את שלה והדורות הבאים לא ירצו להחזיר את הגלגל למציאות שבה אנו חיים היום.